| |
כ. סיום
בסייעתא דשמיא עלה בידנו לברר מקחו של צדיק זקננו הגדול, וראינו זאת לנו כזכות גדולה אך גם כחובה אדירה להוציא לאור כתבי זקננו כי מבני ניניו אנו. ואף כי לא הגענו לקרסוליו לדון במקחו זכרנו הבטחת ד' לישראל על התורה "כי לא תשכח מפי זרעו" - "שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי" (דברים לא, כא ורש"י), והתרנו לעצמנו לטפל בכתבי זקננו הקדוש.
מצינו בכתבי רבותינו גדולי הדורות על "ייחוס" למי שהינו נצר בן אחר בן: "משפחת אב קרויה משפחה. משפחת אם אינה קרויה משפחה" (בבא-בתרא קי: וע' בראשית-רבה ז, ב). ובכמה מקומות מתבטא רש"י באופן כזה: "ואין 'משפחה' קרויה אלא מצד האב" (פנחס כז, יא); "משפחת האב קרויה משפחה, דכתיב (במדבר א, יח): 'ויתילדו על משפחותם לבית אבותם'" (ליבמות נד:). וכן במשתמע מן ההיפך: "'ויקרא אתהן חות יאיר' - לפי שלא היו לו בנים קראם בשמו לזכרון" (רש"י מטות לב, מא). ועצם חשיבות הייחוס בדברי רש"י (במדבר א, יח): "הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתייחס על השבט".
ובכתבי מהר"ל מפראג ש"עיקר יחוס משפחה אחר האב" גור-אריה קדושים כ, אות יט; "כי הקרובים שהם קרובים מאוד נקרא 'בית אבי' כי היחוס הוא אחר האב ולא אחר האם", שם וירא כ אות יא (וראה שם בראשית כ, יא הערה 24; פרק כז הערה 516; פרק לו הערה 8). ושוב בכתבי הנצי"ב מוולוז'ין: "שהזכר לאב מיקרי בן..." (הרחב-דבר מה, טז). וכל שכן אנו דמזרעא דאהרון הכהן קאתינא, בן אחר בן לזקננו, שמבית אהרון היה ("אֵחָיו [של הכה"ג] הכהנים שהם כולם קרויים ביתו שנאמר 'בית אהרן ברכו את ה'" – רש"י ויקרא טז, יא), עומדת דמות דיוקנו לעינינו ומחייבת אותנו. זכרון מחייב הוא לדעת כי ממשפחת הכהונה המיוחסת אנו, "הכהנים בני לוי הנֹשאים את ארון ברית ד'" (דברים לא, ט). ומצווים אנו להנחיל את מורשת זקננו הקדוש לזרענו, "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ד' אלקיכם" (שם שם, יג).
מורנו ורבנו הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל שזכיתי להסתופף בצילו הגדול לימדנו שזלזול בייחוס אבות נובע מגאווה עצמית, כאילו ההסטוריה מתחילה ממני. הדגיש את דברי התורה "אלה ראשי בית אבותם", שדוקא בעת נצנץ הגאולה טורחת התורה לייחס את משה, אהרון ומרים לעמרם, לקהת, ללוי, ל"בית אבותם". ללמדנו באה התורה כי יש לחבר את דרכנו לדרכי אבותינו.
הברכה שמברך, לדורות עולם, כל אב יהודי את בניו, היא דוקא ברכת הסבא לבניו: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". ושמעתי ממו"ר הרב דוב בערל וויין שליט"א על כך, כי ברכה של הורים לילדיהם, מבחינת נקודת המבט של הרציפות היהודית בדורות, חשובה פחות מזו של הסבא לנכדיו. הסבא תמיד רואה את עצמו מעבר לקבר, דרך נכדיו. וזהו שאמרו חז"ל (תענית ה:): יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. עצם העיסוק של נכדי זקננו הבז"ך במשנתו מעידה כאלף עדים כי באמת כוחו הוא ותורתו חיה.
ועוד בשם הנ"ל. בביאור הפסוק "אמור אל הכהנים - בני אהרן", פירש מו"ר הנ"ל: אמור להם כי הם בני אהרון. חשיבות עליונה היא שתהיה להם דמות אהרון למופת ולחיקוי, שידעו את שושלת ייחוסם. הידיעה שהם נולדו לאהרון, האיש שאוהב שלום ורודפהו, שאהבתו לישראל לא ידעה גבולות ושהליכותיו הפרטיות קירבו אנשים לתורה, - ידיעה זו לבדה יש בה כדי להמריץ צאצא עתידי למלא אחר הדרישות שמתחייבות מתפקיד הכהונה.
כהן המבין שהוא בן-אהרון, מזרע אהרון, אולי אפילו ממלא מקום אהרון הכהן עצמו, יוכל בלא ספק למלא את תפקידיו כשליח הציבור והנושא בעולו, כמחנך בעל השראה, אצילי ומצליח. הידיעה מי אנו, מנין בנו, באופן מפליא מאפשרת לאדם להצליח במשימות הגדולות של החיים המאתגרים אותו, במיוחד הכהנים האמונים על שירות הציבור והוראת דרכי התורה לישראל, שבשמם נקראים מנהיגי התורה בישראל: כוהני ד'. "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו".
*
"'אנשי קודש' – מופרש לדעת עליון"
(על חשיבות הבירורים ההלכתיים בענייני איסור והיתר)
הלימוד בדקדוקי הלכות בהל' מאכלות אסורות, כדוגמת מאמץ זקננו המחבר בחיבור זה והתייגעותו בפרטי הלכות אלו, מעורר תמיד למחשבה כי הלכות אלו הנשמרות בקפידה על-ידי נאמני התורה שבכל הדורות מכילות גדרים וגדרי גדרים, הכל כדי להישמר ממה שאינו מותר בפינו. עד שמצינו בגמרא (ומובא בדפוסי רש"י המאוחרים בסוף פרשת שמיני): "תנא דבי רבי ישמעאל: אמר הקדוש-ברוך-הוא: אילמלא (לא) העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים - דיי" (בבא-מציעא סא:). וברש"י שם: "שהיו מעולים ונאים ואינן נמאסים בשקצים הללו... שמעלה גדולה היא אצלם".
ספר זה נערך ונחתם בשעה קשה מאד לישראל, בה אירע לישראל חורבן נורא על-ידי ישראל עצמם, מעשה שאין לו תקדים. גזירה נוראה נחתמה על עם ישראל בכלל ועל שומרי אמוני ישראל בפרט והגיעה עדינו דרך יהודים רחוקים מתורה וממוסר. הלב זועק כיצד הוא הדבר שאנשים מישראל החריבו את היופי, את החיים השוקקים שהיו בחבלים שלמים של ארץ-ישראל. המראות של ישיבות ובתי-כנסת עולים באש, של תלמודי-תורה חרבים הזכירו לנו ימים אפלים שיש עוד בדורנו שאותם זוכרים. תינוקות של בית רבן מפוזרים במרחבי ארצנו הקדושה, אבותיהם בלא פרנסה וקורת גג, על כי נשדדו בעיצומו של יום על-ידי אחיהם שונאיהם מנדיהם.
בימים שכאלו באנו במבוכה הכיצד זה יעשו זרע אברהם אוהבי כזאת לאחיהם? הרי גם הגרועים שבגויים, אף מן השבטים האבודים באיים הרחוקים, לא שמענו שיעשו כן האחד לאחיו ובודאי שלא בארצות הנאורות. איך קרה שדוקא אותם יהודים שמחד בעטו בתורה אך מאידך ביקשו ליישב ארצנו-הקדושה ופעלו ללא לאות ליישבה משוממותה - צאצאיהם שלהם היו אלו שהביאו את החורבן הנורא על אחיהם באדמת הקודש של ארץ-ישראל? מה אטם את לבבם לגרש יהודים מבתיהם ולהשליכם ברחובה של עיר מבלי מחסה וגג?
כדרכם של ישראל לא רק להתקומם נגד העוולה אלא גם לקום מתוך ההפיכה מבקשים אנו להתחזק בדברי רבותינו הקדושים בדבר צורת נשמתן של ישראל שאיננה כשל כל האומות. נשמתן של ישראל חלק אלוק ממעל היא, ובעלייתה במדרגות הקודש, בהתקדשותה, מנהיגה היא את הבריאה, ואילו בירידתה ח"ו, יורדת היא מטה מטה יותר משאר האומות.
בסיכומה של פרשת מאכלות אסורות שבתורת כהנים מזהירה התורה (ויקרא יא, מג): "אל תשקצו את נפשֹתיכם בכל השרץ השֹרץ ולא תִטמאו בהם ונטמֵתם בם". ואמרו חז"ל (יומא לט.): "תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר (ויקרא יא, מג): 'וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם'. אל תקרי 'ונטמאתם' אלא ''וְנִטַּמְתֶּם'". וברש"י שם: "'מטמטמת' - אוטמת וסותמת מכל חכמה".
וביאר במסילת-ישרים פרק יא: "שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדֵעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (משלי ב): 'כי ה' יתן חכמה', והנה הוא נשאר בהמיי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו".
הנה אף שאומות העולם אוכלים שקצים ורמשים (שבת פו:), הנה טיבעי להם הדבר ואף לא נאסר עליהם בשבע מצוות בני נח, מה שאין כן ישראל, צורתם משתנה באוכלם מאכלות אסורות ולבם נאטם.
נכדו של זקננו הריצ"כ זצ"ל העיר בהקדמתו לפירוש זקננו הבז"ך על התורה כי המחבר מכוון פעמים רבות לדברי בעל "אור החיים" הקדוש אף שכנראה לא פגש בספרו. ואמנם נראה בעיני שכן הדבר ביחס לפירוש "העמק-דבר" למלכה של תורה מוולוז'ין – הנצי"ב זצ"ל. מן המפורסמות הוא כי ספרו הגדול על התורה "העמק דבר" של מרן הנצי"ב הוא-הוא הספר העוסק באופיים של ישראל מאז היותם לעם ועד ימינו, ובעיקר סביב התנהלותם בגלותם והשגחת ד' עליהם בנתיבות הליכות גאולתם.
מוצאים אנו לנכון להביא כאן את דברי הנצי"ב האמורים בענין הצורה הישראלית של האדם-מישראל, והשפעת המאכלות עליו, מכמה מקומות בחיבורו הגדול:
"דזה כלל גדול, דמי שיש לו יתרון דעת ומעלה גבוה, כשהוא אובד צורתו זו, נעשה גרוע מהפחוּת ממנו... דישראל האוכל דברים האסורים מצד התורה נעשה מזוהם יותר מגוי האוכל בהיתר, עד שבא לאכול שקצים ורמשים" (בראשית ו, ד ד"ה וגם אחרי כן, וע' שם שמות יג, יג ד"ה ואם לא תפדה; במדבר כג, ט).
ובפרשת ואתחנן כתב (ד, א ד"ה למען תחיו): "ישראל, ביחוד העובד את ה' באמונה, מתענג ומרגיש חיות מזה העבודה. ומי מישראל שמאבד הרגשה נעימה זו - נקרא מת, שהרי הוא משחית חיות שהיה בכחו. ...ולא כגוי אשר צדקה עשה בין אדם לחבירו, הרי הוא אדם המעלה. מה שאין כן ישראל חסר תורה, אינו בכלל חי כלל...".
ומרן הנצי"ב מרחיב הדברים שמכיון שצורתו של אוכל המאכלות האסורות משתנה ולבו נאטם, האטימות היא גם ביחס המוסרי כלפי אחיו עד שנאטם לבו מלשמוע צרת אחיו בהתחננו אליו: "עובד-כוכבים שצורת רוחו ונפשו באשר הוא אדם בר-דעת, שיהא מתנהג בדרך-ארץ ובנקיות ובטוב עם הבריות, - הצורה הזאת למי שיש לו בשלמות אינה מתקלקלת מהר. מה שאין כן ישראל אשר צורתו הוא עבודת האלהים, אם הוא משחית צורתו זאת, נפסד עמו גם חומר הנפש האנושית אשר בטבע ישראל להיות נפש נקיה משִקוצים, יותר מעובד-כוכבים. וגם נפש חומל ומרחם כפי טבע בני אברהם יצחק ויעקב שיהיו רחמנים וגו'. אבל כל זה הוא אם אינו משחית צורת נפשו הישראלית, שלזה נברא ונוצר להיות עובד ה' גם-כן. ... ישראל שמדבק עצמו לזה ה[גר]-תושב ואוכל נבילות ומסיר צורתו מלהיות עבודת ה' עליו, הרי זה משחית לבסוף צורתו האנושית גם-כן ונעשה אדם רע ואכזר" (ויקרא כה, מז).
ובאמת תלמוד ומעשה אחד הם ומובא בכמה מקומות 91 הסיפור אודות הנצי"ב שישב ועיין בקיץ ה'תרמ"ה במה שהראו לו בעיתון "הצפירה", כי בעיר סינסינאטי, אוהיו באמריקה חגגו הרפורמים יום הולדת הרבאיי שלהם יצחק מאיר וייס בט' באב ואכלו כמה מיני שקצים ורמשים מאוסים. אז הראה הנצי"ב לתלמידו הגאון הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל את הידיעה ואמר לו: "בזה נתבארו לי פסוקי התורה... בענין איסורי אכילת שרצים... שלא תטמאו עצמכם באכילת אותם המינים, שהם אסורים רק לכם, ואין נפשו של כל אדם קצה בהם, ובזה תתקדשו בקדושה האלקית המיוחדת לישראל, - שאם לא כן, אם תטמאו עצמכם בהם, ותקלקלו בזה את צורת קדושתכם המיוחדת, סופכם שתאכלו גם שרצים מאוסים, שנפשו של אדם קצה בהם ותטמאו בהם נפשותיכם".
ובהעמק-דבר פרשת משפטים שמות כב, ל, אף העמיק הנצי"ב שהאיסור אינו מסיבת גועל מן המאכל האסור אלא משום סגולתו ותפקדיו של לב היהודי: "פירש הכתוב דלא משום שתהיו נפש נקיה הזהרתי, אלא משום שתהיו 'אנשי קודש' – מופרש לדעת עליון" 92 .
ועוד ראוי להוסיף בענין השפעת המאכלות אסורות על הנפש הישראלית ממה שמסופר על הגאון הראי"ה קוק זצ"ל שבמסע המושבות המפורסם שעשה יחד עם הגאון הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ועוד רבנים לחזק הרוח התורנית במושבות הגליל. לאחר שנאם הראי"ה קוק על חשיבות החזקת מטבח כשר במושבה, קמה צעירה אחת מבני אחת המושבות וקראה בקול: עוד מעט יצווה לנו הרבי להדליק נרות שבת. ויאמר לה הרב: לא אמרתי כן עדנה, כי ידעתי שבאשר תאכלי כשר תביני לבד הצורך להדליק נרות שבת.
כמה מפליאה תופעת הטבע הזו שמאכלות אסורות הנאכלות על-ידי פומא דבשר-ודם משפיעות השפעה של ממש על הנפש הישראלית וחוסמת, אוטמת הלב מן המוסר והרגש היהודי הבסיסי, עד שמחזקים הדברים אותנו לאמור לנו כדברי קהלת (ה,ה): "אל תתן את פיך להחטיא את בשרך", דייקא.
בזה אם כן מתיישבת קצת ההבנה איך ארע ככה לעם הזה שחלקים בו התדרדרו כל-כך באופן מוסרי. וכך אפשר לכוון דברי הגמרא (במגילה טז.): "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים". ועל-כן כל חיזוק של שמירה ממאכלות האסורים שביותר יבוא על-ידי חיבורים תורניים בתחום המאכלות שהוא פרק חשוב כל-כך בתורה, נצרך הוא עבורנו, וודאי לנו שפועל בשמים ובארץ לטובת עמך ישראל שישובו בתשובה שלמה במהרה בימינו.
*
אם אמרנו לסיים אמרינו בדברי זקננו עצמו שיהוו עמוד אש לצאצאיו, הרי שנבחר בדבריו אשר כתב בביאורו להתחבטותם המפורסמת של התנאים הקדושים בעליית בית נתזה (קידושין מ:) האם תלמוד גדול או מעשה גדול, עד שנמנו וגמרו: תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. 120 שנה אחר שכתב דברים אלו יכולים אנו להיווכח כי דבריו הוכחו לטב ולמוטב בצאצאיו אחריו.
בביאורו את דברי התנאים הקדושים הוא מסביר את דרך שמירת התורה - אשר הורו לנו רבותינו שקדמה היא לבריאת העולם - על-ידי אבות האומה שקיימוה טרם שנמסרה לעם בני ישראל צאצאיהם הקדושים על הר סיני. הוא מסביר את עבודת ד' של אבות האומה כך:
"והנה תכלית המצוות אינם אלא להדביק מחשבת האדם אל קונו ואלו הצדיקים הראשונים לא היתה רגע שלא היה מחשבתם דבוק בהקב"ה, כמו שאמרו 93 , עשרים וארבע פעמים נכתבו האבות כסדרן בתורה אברהם יצחק יעקב, לומר לן שכל עשרים וארבע שעות היום היתה מחשבתם דבוק בקב"ה, וזה כל האדם. ומאחר שכך, לא הוצרכו התורה סדורה כאשר היא עתה לפנינו."
"אבל אחר שבאו אבותינו למצרים ונתערבו בין הגוים ונתרבה תאותם ולבב האדם סר מבוראינו, הוצרך הקב"ה לצרף אותיות ותיבות התורה כדי שיצא לנו מזה תרי"ג מצוות להשיב לבבנו אליו על-ידי הליכה בדרכיו בעשות מצוותיו וחוקיו".
וכאן ישנה סכנה שיאמר אדם: "האדם יראה לעינים וד' יראה ללבב" (שמואל-א טז, ז), כלומר, הקב"ה אינו רוצה מהאדם אלא שלבו יהיה תמיד דבוק בו. ויעבוד את ד' רק בלבו, כביכול כמו שעשו אבותינו לפני מתן תורה. וכך בלב רך ובדברים נעימים פונה זקננו אל שומעי ליקחו, והדברים נוגעים עד דמי לבות צאצאיו, כי מי שיסתפק בעבודת ד' בלבבו, אף שעושה זאת בלב תמים, אין יכולת להעביר המורשת הקדושה לבניו, כי לא ניתן להעביר תחושות רוחניות לילדים אלא על-ידי המעשים, על-ידי הנהגות של ממש בידיים, אשר צווו ופורטו על-ידי נותן התורה בסיני. וכך כותב זקננו:
"והנה לימוד כזה [כמו של האבות] גדול ממעשה והוא פטור ממעשה, אבל אין זה דרך מוציאו מידי עבירה, כי הדורות הבאים אחריהם יטעו ויאמרו קיום המצוות במעשה אינו עיקר. ויביאו ראייה מאביהם או מרבם שלא קיים המצוות בפועל.
על-כן מצוה על כל אחד אפילו גדול וקדוש כמלאך ויודע כבצלאל לברוא שמים וארץ על-ידי צירופי שמות, מחויב הוא לקיים התורה בשביל הדורות או הבנים הבאים אחריו.
וזה אפשר כוונת הפסוק 'הנסתרות לד' אלקינו', די היה לנו לדרוש הנסתרות ולדבק מחשבתינו לד', וזה עיקר רצון הקב"ה, 'והנגלות', פירוש, למה מצוה עלינו לקיים לכל אחד המצוות בפועל? – 'לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה' וכ'.
וזה נראה לי פירוש הגמרא הנ"ל, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, פירוש, עשיית המצוות בפועל זהו כל האדם, אפילו יודע לצרף אותיות התורה ומחשבתו דבוקה תמיד בד'. נענה רבי עקיבא ואמר לימוד גדול, פירוש, אין לספק [=להסתפק מלשון ספק] בזה, כי הלימוד, ולדרוש התורה בסודותיה, על כל קוץ וקוץ 94 , [הוא ה]גדול, ואין צריך לעשות המצוה [בדוקא כשהמטרה הינה רק בשביל שהמחשבה תהיה תמיד דבוקה בבורא 95 ].
נענו כולם ואמרו לימוד גדול שהלימוד מביא לידי מעשה, פירוש, אמת שהלימוד גדול אבל איזה לימוד גדול? שמביא [אחרים] לידי מעשה! אם הוא לומד ולא פוטר עצמו ממעשה כדי שיראו אחרים וילמדו ממנו ולא יטעו לפטור עצמן מן המצוות, לימוד כזה הוא גדול.
מדגיש בפנינו זקננו הבז"ך כי דרך החיים היהודית נמשלת ומתנהלת על-ידי דרישות המגיעות לכל שטח שבקיום היום-יומי שלנו. ישנן תמיד ברכות שצריכות להיאמר, דיבור מתוקן שצריך להישמע בכל מקום ומקום לפי עניינו ואשר עליו יש לפקח בכל עת. ישנן פעולות אין-סופיות של אדיבות וטוב שצריכות להיות מבוצעות. יש נוהג מסודר של תפילה ונוכחות בבית-הכנסת. ישנה דרישה תמידית לפנות זמן קבוע ללימוד התורה. יש חובה על פיקוח רוחני והשקעת מחשבה רבה באתגר הגדול של קיום חיים יהודיים – כל אלו הם שעושים תמיד את המשפחה היהודית כראשונה בסדר העדיפויות של חיינו.
נמשל הדבר ליצירת אמן המסוגרת במסגרת. כל הפרטים שנמנו יוצרים את המסגרת שמכתרת את היצירה הצבעונית הנפלאה הזו של חיים ישראליים קדושים. במשך מאות השנים הוכח שוב ושוב שבלי המסגרת לא תיוקר דיה היצירה היפה, ובסופו של דבר יתכן ואף רחמ"ל לא תשרוד ותיזנח בידי דורות ההמשך.
מבנה היהדות, עם ההגבלות הטבעיות שלו ועם הראיה בקדושת חייו של איש ישראל, בעבודתו את ד' אלקיו ויחסו הטוב לבריותיו כערכים הראשונים במעלה, מספק עבורנו את המסגרת שלתוכה נשבץ את מערכת חיינו, יצירת האמן האישית שלנו, יצירת חיינו. חינוך ומדעה של תורה, מודעות והתמצאות בעברה של המסורת היהודית, חיים יהודיים המרוכזים סביב התא המשפחתי בקדושה ובטהרה עשויים לסייע לנו למסגר את תמונת חיינו באופן הנכון ועם חומרי גלם נצחיים. על-ידי שמירה תמידית על אורח-חיים יהודי שכזה מובטח לנו ולזרענו כי לא תישכח התורה מפי זרענו וזרע זרענו.
ויהי רצון שבזכות הוצאת הספר והעיסוק בכתבי זקננו יתקיימו בנו דברי הפייט 96 : "יושר הורי זכרה להאחיל (=למחול)". וכן דברי המקונן 97 : "זכות זקֵנַי ופעֳלם אביא, כי בכן פרץ נתִיבִי, זאת אשיב אל ליבי".
 לחזרה למעלה
 הקודם הבא
|
|
