בתגובה לפנייתו של משה הומינר כאן בפורום להוסיף תמונות של ילדיו של הרב הומינר, הצעתי שצאצאי ילדי הרב שמואל יכתבו מספר מילים על כל אחד מילדיו – אלף מילים על תקן כל תמונה חסרה, כפי שנאמר. כדי לקדם את הרעיון, נרתמתי כאן לכתוב אודות דוד הומינר, בנו החמישי של הרב שמואל ואביה של סבתי מצד אבי. הסתמכתי על ראיונות מוקלטים עם שניים מילדיו של דוד, סיפור קצר שכתבה דודתי דליה רביקוביץ ז"ל בו היא מזכירה את דוד, ומספר קרובי משפחה מהצד שלנו. אני מקווה בכך לתת השראה לאחרים במשפחה לכתוב באופן דומה על שאר בניו ובנותיו של הרב שמואל.
גדי בר-לוי
דוד הומינר נולד בירושלים. הוא היה הבן החמישי של הרב שמואל ואשתו רבקה בריינה, והשני שנולד בארץ. מעט ידוע על ילדותו. כשהגיע לבגרות, רצו הוריו לשדך אותו לבת ישראל כשרה מבין תושבי הארץ. כבת זוג בחרו לו הוריו את שושנה ציפורה לבית פלר, שעלתה ארצה מרוסיה כנערה בסביבות שנת ה'תר"מ (1880) יחד עם משפחתה. ציפורה התייתמה מאב בגיל 12, ובעקבות פטירתו של האב עברה המשפחה לשכונת בית ישראל בירושלים, שם היה לסבה של ציפורה מצד אימה חנות לקמח. אימה של ציפורה, חיה גוטה, סרבה להינשא שנית והקדישה את עצמה לשתי בנותיה. אותה מסירות שהפגינה חיה לבנותיה עברה לציפורה, שהפגינה מסירות דומה לילדיה שלה.
מספרים שבליל כלולותיהם של דוד וציפורה היה הזוג הטרי כל כך נבוך שכשפתחו את דלת חדר הייחוד מצאו אותם כל אחד בפינה אחרת בחדר רועדים מפחד. בערב שאחרי החתונה, בביתו של הרב שמואל, דרשו בני משפחת הומינר מציפורה לגלח את ראשה כראוי לאישה נשואה. סיפור הטראומה הקשה שחוותה כשגילחו לה את צמותיה עבר מדור לדור בין צאצאיה.
למורת רוחה של משפחתו, החליט דוד לזנוח את לימודי התורה ובמקום זאת עמד על כך שיכלכל את ביתו בזכות עצמו. את התמחותו הוא בחר לעשות בשחיטה וניקור. לאחר הולדת בנם הבכור, יהושע, עזבו דוד וציפורה את ירושלים. תחילה עברו לגדרה, שם חיפשו התושבים מנקר. יתכן שסידור עבודה זה נעשה בתיווכו של הרב יחיאל מיכל פינס, בן דודה של אימה של ציפורה. פינס היה ידוע בתור אבי הביל"ויים שהקימו את המושבה בגדרה, והיה דמות שרוייה במחלוקת בקרב היישוב החרדי בירושלים על קשריו עם קבוצת החלוצים החילוניים.
תוך זמן קצר עברה המשפחה מגדרה לרחובות, שם פתח דוד איטליז. ברחובות נולדו לדוד וצפורה שאר ילדיהם שהגיעו לבגרות: אסתר, מרים, בלהה, מיכל, ומשה. כעבור זמן מה קנו דוד וציפורה מגרש ברחובות, עליו בנו רפת. המשפחה גרה "בקצה הרחוב שבקצה היישוב", קרוב למאהלי הבדואים (ולכן ביתם אסתר שלטה היטב בשפה הערבית). החיים ברחובות היו קשים ביותר - התנפלויות של ערבים, מחלות, ארבה, ומצוקה כספית מתמדת. אך בהנהגת דוד דבקה המשפחה בחיי החקלאות. גם בשאר הארץ החיים היו קשים באותה תקופה, וכשפקד הרעב את ירושלים סביב מלחמת העולם הראשונה, דווקא דוד היה יכול לקלוט בביתו ברחובות מספר מבני משפחת הומינר שברחו מירושלים.
לאחר שנפתחו חנויות אטליז מתחרות ברחובות, החליטה המשפחה לעקור שוב. דוד שקל לעבור למושבה מנחמיה, אך לבסוף הם קנו חלקת אדמה בכפר סבא. את ביתם ברחובות מכרו טרם היה ביתם החדש מוכן, ולכן עברו לגור ביפו באופן זמני. בעודם ביפו פרצו פרעות ה'תרפ"א (1921). למשפחה לא אונה כל רע, אך רוב רכושם בכפר סבא נהרס. בתור פליטים מיפו היתה המשפחה זכאית לחלקת אדמה מעיריית תל-אביב, באזור שבו מאוחר יותר היה ממוקם שוק בצלאל. המשפחה העבירה את בעלי-החיים שנותרו להם והקימו משק קטן.
בעקבות המעבר לתל-אביב חלה דוד במחלת הדבר. את המשפחה שמו בבידוד תחת שמירה. תודות, הן לטיפול המסור שקיבל מאחות יהודיה בשם חיה, והן לנסיוב (תרופה) מהודו שהגיע ברגע האחרון, החלים דוד מהמחלה. להבדיל, הרבה ממוכי הדבר באותה תקופה נשלחו לבית-חולים ערבי בעג'מי, שם הם הוזנחו ומצאו את מותם. עם הבראתו הוא חזר לתחזק את המשק וגן-הירק, מהם התקיימה המשפחה. כעבור מספר שנים עברה המשפחה שוב, הפעם לרמת-גן.
דוד וצפורה הקפידו לחנך את ילדיהם, ואפילו שכרו מורה פרטי להשלים כיתות שילדיהם לא גמרו בשנות מצוקה בהם לא היה למשפחה די כסף לכסות את דמי בית-הספר השנתיים. את בנו הבכור יהושע שלח דוד תחילה לאביו הרב שמואל הומינר בירושלים ללמוד תורה, אך הבן סלד מהמשמעת הנוקשה והוא חזר ללמוד ברחובות, תחילה תורה ולאחר מכן חקלאות. באופן יוצא דופן דאגו דוד וצפורה להשכלתן של בנות המשפחה, ועודדו אותן ללמוד מקצוע טרם ינשאו ויקימו משפחה. אחת מהן, מרים, אף קיבלה מילגה ללמוד באנגליה. למרות שדוד וציפורה היו שומרי מצוות כל חייהם, הם נאלצו להשלים עם האופי החילוני שבחרו לעצמם ילדיהם ושאליו נחשפו במשך לימודם.
ההערכה של דוד וציפורה לחינוך השאירה את חותמה על הדורות הבאים: בין צאצאיהם של דוד וציפורה ישנם מספר לא בטל של אנשי ספר, מורים, ואקדמאים. באותה מידה, גם גישתם המעשית של דוד וציפורה שחשוב לכל אחד מילדיהם להכשיר עצמם למקצוע ולכלכל את עצמם באופן עצמאי טבעה את חותמה, ובין צאצאיהם ישנם מספר אנשים שהפכו ליזמים ובעלי עסק.
דוד נפטר מסרטן בשנת ה'תש"ה (1945) בתל-אביב ונקבר בגבעתיים, שם קבורים מספר בני משפחתו. זמן מה לאחר מותו עברה אשתו ציפורה לקיבוץ גבע בו גרה בתה מיכל. מכיוון ששמרה כשרות וצניעות ודיברה רק יידיש, ההסתגלות לחיים בקיבוץ הייתה קשה על ציפורה, אך היא ניסתה כמה שפחות להכביד על משפחתה. כעבור שנה, לאחר מחלה קשה, נפטרה אף היא.
יהי זכרם ברוך.
|
