| |
יא. הליכותיו
בפרשבורג המרוחקת כ-60 ק"מ השגיח על אפיית המצות אותן סיפק גם לבניו הרחוקים בגרמניה. ומספר נכדו הרב יעקב צבי כהן זצ"ל:
"פעם הייתי עם הסבא בזמן אפיית המצות. כבר הייתי אז תלמיד בישיבה ועל סמך ידיעותי בענין מבחינת הלכה כבר היתה לי הבנה רבה לזהירות ולזריזות המיוחדת ולקפדנות של סבא, להוציא תחת ידו מצות למהדרין מן המהדרין. בעיר פרשבורג היו שתי מאפיות למצות, באחת היתה כל העבודה ממוכנת ובאחת עבדו ביד. המכונה היחידה שעמדה שם היתה מכבש, וגם אותו הניעו ביד. מובן שבמאפיה הזאת נאפו המצות שלנו, ומובן גם שעבור מילוי דרישותיו המיוחדות, שילם הסבא בכסף מלא, ופועלי המאפיה באו בקבלת דמי כיס רבים על שכרם, אשר צייתו כל-כך יפה להוראות הסבא.
לא חסך מכספו על-מנת להשיג מצות שמורה אפויות בערב-פסח. בעיר באדען לא אפו ולכן הוא השיג במטרסדורף, עיירה במרחק של כ-100 ק"מ [דרומה], ומשם הובאו בשליח מיוחד".
הוסיף על כך הרב נתן כהן, כי כשבניו של זקננו עוד היו בבית, שלח אותם ברכבת במיוחד להביא לו ממצות אלו שבמטרסדורף.
חקר ודקדק הרבה בהלכות שחיטה וטריפות וחקירותיו נדפסים בספר זה אשר לפנינו.
"בהקפדה יתירה נהג גם בקניית בשר למטבח, רק משחיטה אשר הוא עמד על גבו של השוחט הוא נתן רשות לקנות בשר לביתו" (נכדו הרב יעקב צבי כהן זצ"ל).
על אף טרדותיו המרובות התמיד בלימוד התורה כאשר כותב אחיינו:
"למד תורה מתוך הדחק וקיים ממש 'אף חכמתי עמדה לי' (קהלת ב, ט), היינו תורה שלמד בהתמדה רבה משים לילות כימים ולמד בעיון רב".
על אישיותו כותב נכדו הרב יעקב צבי כהן זצ"ל:
"היה בעל קומה גבוהה וזקופה והדרת פנים, גאון בתורה, שעסק בנגלה ובנסתר. ... רושם חזק עשה עלי אז, כשהייתי נער בן י"ג [בשנת ה'תרס"ח], התמדתו בלימוד. הבחנתי בשכבו ובקומו, והנה הוא חזר מבית-מדרשו אחרי חצות הלילה, אחרי שישב וקנן בתיקון חצות, ואת ביתו עזב שוב בארבע בבוקר. מלבד ש"ס ופוסקים למד באופן קבוע בשני ספרים, את של"ה ואת 'ראשית-חכמה'. שניהם סיים לעתים קרובות ומצאתי רשום בספרים האלה את התאריכים בם היה מסיים אותם, וזאת היתה רשימה גדולה. זמן רב הקדיש לכתיבת חידושיו בתורה, בעיקר על הלכה".
ואמנם בחיבוריו הוא מביא מדי פעם בפעם מדבריו הקדושים של בעל השל"ה הקדוש, כמו בחיבורו זה שלפנינו "בנימין זאב יטרף", בו מוזכר השל"ה שלוש פעמים. לימודו הקבוע ובקיאותו בספר השל"ה הוא מן המפורסמות בתורה שבעל-פה אצל ניניו. כמו כן מביא זקננו הרבה מביא מתורת האלשיך הקדוש.
תפילתו ודרכו בקודש הותירו רושם רב על רואיו. ומעשה בנכדתו של זקננו מרת רבקה גולדברגר הי"ד שמשום היותה יתומה מאביה התגדלה הרבה אצל סבה בבאדן. בכמה מכתבים לבניו הגדולים, מספר זקננו אודותיה. הוא מתאר כיצד הוא מחפש בית-ספר מתאים לה בהיותה בוגרת בית-הספר בפרשבורג שרמתו הלימודית לא התאימה לרמת בתי-הספר שבבאדן ומכיון שלא דברה היטב את השפה הגרמנית.
30 שנה לאחר פטירת זקננו, כשנצטוותה בשנת ה'תש"ב על-ידי הגרמנים הארורים לעזוב את ביתה עם משפחתה בפרשבורג אספה את ילדיה שהיו עמה וסיפרה על סבה הצדיק רבי בנימין זאב כהן זצ"ל שלפני הסתלקותו ציוה על צאצאיו: "תביטו בי איך שאני מתפלל ונראה עתה. כשתהיו בצרה, תיזכרו בי כך, ותינצלו".
אף סיפרה שסמוך אחרי פטירתו של סבה, מצא עצמו אחיה - נכדו הבכור של זקננו, יוסף ערנסט ז"ל, נלחם בקו הראשון במלחמת העולם הראשונה. החיילים נצטוו לדלג על-פי תעלה גדולה אל תוך קווי האויב שצלף בכל מי שעשה כן. כך מתו החיילים אחד אחד בתורו לפי פקודת הדילוג. כשהגיע תורו של יוסף ערנסט עצם עיניו וחשב על סבו כפי שציוה ופתאום הגיעה פקודה בלתי צפויה לעצור ולסגת לצד השני. כך ניצל הדוד ממוות בטוח. את הסיפור סיפרה לנו בתה הגב' לאה אקשטיין תי' אשר כנערה צעירה ברחה ארבע פעמים מידי הנאצים ומחנה-המוות אוושויץ. בשנת ה'תש"ב, לאחר אחת הבריחות הליליות מידי הארורים נתפסה בגבול. היא הובלה אל חדר בכפר סמוך שהיה מלא במשפחות יהודיות שנתפשו כמוה בגבול ושהו שם כל אותו הלילה. בבוקר הגיעה משאית לאסוף את העצורים. באותה עת תוך שהיא מביטה בחלון בדאגה חטפה אותה שנת עראי. בשנתה ראתה פני איש צדיק זקן עטוף בטלית ומתפלל, ופניו ממש כפי תואר הסבא כפי ששמעה מאמה. לפתע העירה משנתה מאן דהו ואמר לה, את תשארי כאן. חבל שתילקחי. לאחר שנסעה המשאית קראו ליהודי מקומי לקחתה אליו והתנו עמה השומרים שתעזוב את הכפר עד ליום המחר. "עד היום – מספרת גב' אקשטיין – איני מוצאת כל סיבה הגיונית לשחרורי".
גם נכדו הריצ"כ מתאר דברים דומים:
"במשך השנים אשר למדתי בישיבות הונגריה, בהתחלת הזמן ובסופו, עברתי בנסעי הביתה או מהבית, את העיר באדען כדי לבקר את הסבא. לאחרונה ראיתי אותו בחשוון ה'תרע"ג. הוא היה חלש וחולני, והתפלל באותו היום ביחידות בבית-מדרשו שחרית יותר מאוחר. כשעמדתי לנסוע הוא קרא לי שרוצה להיפרד ממני. הוא ברכני מעוטר בתפילין ומעוטף בטלית, ואמר לי בקול בכי: הסתכל עלי כדי שתזכור היטב ותרשום בלבך איך שהנני נראה בטלית ותפילין. הוא הרגיש שזאת היא ברכתו האחרונה, ובודאי רצה להנחיל לי את הסגולה שנזכרה אצל יוסף הצדיק: זיו איקונין של אביו ראה ולא חטא".
שתי תמונות יש בידינו מזקננו. התמונה הראשונה צולמה בחתונת בנו ר' אליעזר כהן שהתקיימה בשנת ה'תרנ"ח או ה'תרנ"ט בהיות זקננו בן 63-64 שנים. כדרכם של תלמידי-חכמים בהונגריה באותו הזמן הוא התנגד להצטלם אך התמונה צולמה מהצד מבלי שהבחין בכך. בתמונה השניה נראה הוא עומד לצד בנו ר' שמחה. היא צולמה בבאדן בהיותו בן 72 בקיץ ה'תרס"ז, עת ביקרוהו בנו ר' שמחה כהן עם הנכד יעקב צבי כהן אשר צילמו. גם שם לא הסכים הסבא להצטלם, אך בנו ר' שמחה שכנעו שבין כה וכה לא יצליח הילד להוציא תמונה של ממש מתחת ידו...
וכך מתאר נכדו הנ"ל את עבודת השם של זקננו:
"בעמדי על-יד הסבא בזמן התפילה, יכולתי לראות את השתפכות נפשו ואת כוונותיו העמוקות, דבריו שבאו מעמקי לבו. פעמים מספר חזר על הפסוק "אבינו שבשמים עשה עמנו חסד". כשהגיע ל"אחד" שבקריאת-שמע נע בגופו למעלה ולמטה ולארבע רוחות להביע את אחדות הש"י בכל פינות העולם [הוזכר בגמרא במסכת ברכות ובשו"ע 67 ] ואמר לי שהוא מחזיק במנהג זה אף-על-פי שרבים חדלו מזה (כדי שלא לתת מקום בתנועות אלו של שתי וערב לחשד להשתייכות לכת השבתאים שבסוף נטו לתורת הנוצרים).
חשיבות מיוחדת היתה לתפילתו בראש-השנה. אם כי הוא היה שופך את לבו לפני קונו בכל ימות השנה בעדו ובעד ביתו ובעד כל אלה שפנו אליו שיכלול את בקשותיהם בתפילתו, הוא הכין לראש-השנה מחברת שלימה, מדי שנה בשנה מחדש, אשר בה כתב לו כל התפילות והבקשות המיוחדות על כל אחד מבניו ובנותיו ואחיו עם כל צאצאיהם ולכל אחד את צרכיו. וכשהגיע היום הזה, עזב לפני מוסף את בית-הכנסת ונכנס לבית-מדרשו שהיה בסמוך, קיר על קיר, ועמד שם בזמן שהציבור התפלל תפילת שמונה-עשרה בלחש, לומר את בקשותיו. אחר שסיים את תפילותיו חזר אל הקהל אשר בינתיים כבר התחיל בתפילת הש"ץ 68 ".
אף שכאמור לעיל נאלץ במרוצת חייו להתמודד עם קשיים רבים שפקדו את דורו, נשאר תמיד אופטימי בעבודת ד' שלו. בכתביו נמצא תיאור שלו לעובד ד' השלם, שבין היתר הוא אומר עליו: "לא יירא מכל פגעי הזמן, כי יודע באמת שהכל סידר יוצר בראשית לטובת האדם".
 לחזרה למעלה
 הקודם הבא
|
|
