1. הספד ע"י נכדתה הבכירה אופירה קרקובר
2. הספד ע"י הנכד ד"ר שלמה שפירא
הספד ע"י נכדתה הבכירה אופירה קרקובר
חנה סלומון ז"ל
הספד מיום הלוויה שלה, מוצ"ש פר' חקת, תשס"ח
סבתא יקרה:
בשלושים ביוני חזרו ילדי מבית הספר עם התעודות, ונזכרתי בך. יום חלוקת התעודות הוא יום ההולדת שלי. ותמיד אני מספרת בגאווה, שסבתא שלי, כשהיתה מורה, חילקה תעודות ומיהרה לבית החולים לראות את נכדתה הבכורה.
וסבתא, כשעוד זכרה, תמיד זכרה את יום ההולדת שלי. כי להיות נכדה בכורה זו זכות, ופינוקים, ומתנות. ולהיות נכדה של סבתא חנה, המורה, מחייב לדבר עברית טובה, ממש טובה.
אני מנסה לזכור את השנים הטובות, והיו הרבה כאלה. לפני שסבא שמואל הלך מאיתנו והשאיר חלל שלא הצלחנו למלא. שנים שבהן צעדנו כל שבת מקטמון לסבא וסבתא במרכז העיר. והיו ערבי ראש השנה ולילות סדר, ושינה במקלט במלחמת ששת הימים כשבחוץ נשמעו הפגזים. והיו מצעדי צה"ל ביום העצמאות, בהם צפינו מהמרפסת הכי טובה ברחוב קינג ג'ורג' – המרפסת של סבא וסבתא.
השנים האחרונות היו קשות, יותר ויותר. כשהבאתי אליך את הילדים שלי, הנינים שלך, לשמח אותך. אבל ידעתי שהשמות והפרצופים כבר לא נרשמים בתודעה.
גם היום, כשאנחנו גרים במקומות אחרים, תמיד ידעתי ששם, בירושלים, גרה סבתא שלי. שהיא חלק מאותה ירושלים של פעם, ירושלים של מלחמת השחרור, ירושלים של מלחמת ששת הימים.
וכמה קשה לחשוב שיותר לא אוכל לקרוא לאף אחת "סבתא". כי "סבתא" זו מילה רכה, זו מילה מנחמת. כי שיש סבתא זה משאיר אותנו עוד קצת קטנים, קצת צעירים. אנחנו "דור שלישי", אנחנו הנכדים של סבתא חנה.
ועכשיו, כשאת אינך, אנחנו קצת יותר מבוגרים, קצת יותר אחראים לדור הצעיר, קצת יותר חשופים ופגיעים לחיים.
סבתא, בשבילנו תמיד תהיי חלק מירושלים.
נוחי בשלום על משכבך.
אופירה קרקובר, נכדתה הבכורה (בתה של שושנה קאופמן)
|
