| |
ח. תמורות בחיי היהודים בהונגריה ובסלובקיה
רבות נכתב סביב נושא פילוג הקהילות ("טיילונג") ולא באנו לחדש דבר כאן אלא רק לתמצת את הידוע, שכן נושא הפילוג והתמורות שגרמו לו היו הרקע בו צמח זקננו כנער וכרב צעיר.
אם הזכרנו לעיל את הסרת החוק האנטישמי לצמצום הילודה היהודית בבוהמיה, הרי שיש להוסיף ולהזכיר תמורות משמעותיות בתולדותיה של יהדות הונגריה וסלובקיה, חשובות אף הן, אשר ליוו ליווי צמוד את ילדותו של זקננו הבז"ך.
בשנת ה'ת"ר ניתן ההיתר החוקתי להתיישב בערים במרחב ה"אוברלנד" (הגליל העליון, המחוזות המערביים של המדינה, היום - בעיקר סלובקיה המערבית), שם התיישבו בעיקר קהילות "אשכנז" המוגדרות כשייכות לקהילות הלא-חסידיות, וה"אונטרלנד" (הגליל התחתון, צפון מזרח המדינה), אליו היגרו בעיקר יהודי גליציה שלרוב נמנו על מעגלים חסידיים ששפתם יידיש. לפני כן אסר זאת השלטון האוסטרי על יהודי הונגריה וסלובקיה מחשש לתחרות עם הסוחרים ובעלי-המלאכה הנוכריים. מאה אלף יהודי הונגריה הוכפלו בחמישה בעשרים וחמש השנים הבאות נוכח הענקת חופש יחסי ליהודים, והגירתם של רבים מן הצפון, המזרח (גליציה) ומן המערב כמו זקננו שהגיע מבוהמיה. הקהילות היהודיות התעבו, נוסדו חדשות ונוצר מתח בין חלקים וזרמים שונים בקהילות. מלחמתו של החת"ם-סופר בניצני הרפורמה היתה רק ההתחלה של המאבק, והקשיים שעמדו בפניו רחוקים היו לאין שיעור מאלו שהשתרגו על הדור שאחריו.
החופש היחסי שניתן עתה שימש כחרב פיפיות. פריצת גדרי החברה התורנית בהונגריה החלה בשנות התר"יודים. אז, בעקבות מהפיכת "אביב העמים" שזעזעה את אמות סיפי השלטון ודוכאה לבסוף, הנהיג השלטון האוסטרי, ובראשו הקיסר הצעיר והחדש פראנץ יוסף, הקלות רבות לאוכלוסיה הכללית והיהודית בפרט. יהודים נהנו מפירות השגשוג הכלכלי. מאידך, סוחרים יהודים (זה היה עיסוקם המרכזי של היהודים 51 ), שמצאו עצמם בשטחי הערים, נפגשו באתגרים ואף בקשיים לשמור על דתם ומנהגם כפי שהיה בעת שרָכלו בין קהילותיהם. הפיתוי היה גדול, לעיתים גדול מנשוא.
בפשטות ביטא זאת רבו של רבנו בעל ה"כתב-סופר":
"מי שיושב בכפרים, ויושבים בה מעט [תושבים], ביגיעת כפם ובזיעת אפם מפרנסים עצמם, עובדים שדות וכרמים, ואין חידוש כל-כך אם בוחר בעסק התורה, ואין צריך כל-כך לכבוש יצרו, כי אין דבר שיסיתו לביטול התורה, כי מלאכתו מלאכת הקודש קלה ממלאכתם.
אבל היושב במקום שווקים שבאים מכל מקום שמה לקנות ולמכור, וידוע כי במקום כזה הפרנסה קלה ונוחה מאוד, צריך כח המעצור שלא ליתן עינו בממון לעסוק במשא-ומתן שאין טרחתו מרובה [ליבטל מתורה]" (ליקוטים על סדר ההגדה שבסוף פירושו על התורה, על הפס' אתהלך לפני ד' בארצות החיים).
ואף זאת, מעתה נדרשו ראשי הקהילות לתת דין וחשבון לפני הוד מלכותו בדבר סדרי החינוך בבתי-הספר מתוך מגמה של השלטון להכניס בהם לימודי חול שיתאימו לרוחות המודרניזציה. השפה המדוברת על-ידי יהודי בוהמיה, כמו גם במחוזותיה המערביים של הונגריה ("אוברלנד") היתה יידיש-דייטש 52 . ואמנם עד מלחמת העולם הראשונה נהגו היהודים לכתוב ביניהם יידיש-דייטש, שהיא לשון דומה לגרמנית הכתובה עברי, ופסקו מזה מאימת הצנזורה. השלטון האוסטרי אשר שלט על הונגריה כבר מאות שנים ביקש עתה לספח את הונגריה כאחת ממחוזותיו גם מן הבחינה התרבותית, ומרוצה היה מאד מן השימוש בניב גרמני כשפת הוראה בבתי-הספר 53 .
השפה הגרמנית אמורה היתה להרתיע בהיותה לשון תנועת ההשכלה, "לשון לאומים" שאין להכניסה במקום הקודש, והחת"ם-סופר יליד פרנקפורט, שנפטר בתחילתו של תהליך המודרניזציה הסתייג ממנה (בתשובה, חלק אבן-העזר ב סי' יא) וקבע כי גם הקדמונים היו בקיאים בלשון האומות ובכוונת תחילה הכניסו שינויים ויצרו את היידיש-דייטש כגרמנית משובשת. הסכנה בידיעת הלשון היתה של רכישת חכמות חיצוניות אשר ידיעתן עשויה לקרב את הדובר בה לידיהם של מפירי תורה. אלא שחוגי היראים התרגלו בשימוש בשפה הגרמנית, בעיקר באוברלנד, כולל בפרשבורג אשר נחשבה למגדלור החברה התורנית. דוקא יהודי סלובקיה דיברו גרמנית ואילו הגויים לא הבינו את השפה (הדבר בא לידי ביטוי בימי השואה הנוראה. כאשר הבחינו הנאצים ימ"ש בילד סלובקי המבין את שפתם, מיד ידעו כי הוא יהודי). לעומת החת"ם-סופר אשר ביקש למנוע מרבנים לשאת דרשותיהם בגרמנית, "לא ידרוש בלשון לאומים" (לשון צוואתו ביחס לרב אשר יֵשב על כסאו), הרי שלאחר פטירתו, עם התבססות השלטון האוסטרי, היתה הגרמנית לשפת הרבנות. בימי החת"ם-סופר רב דורש גרמנית היה שם נרדף ל"מחדש" ו"משכיל" המבקש לפגוע במסורת היהדות. לאחר פטירתו נשתנה הדבר במאד. אפילו תלמיד החת"ם-סופר, המהר"ם שיק, דוקא עורר להתיר את האפשרות בשימוש בשפה הגרמנית או לכל הפחות שלא להשתמש בדברי החת"ם-סופר כפסיקת הלכה מחייבת 54 , ולא עוד אלא שכמה מנכדיו של החת"ם-סופר כבר דרשו בגרמנית 55 . יהודים הרבים שהיגרו מבוהמיה וגרמניה דיברו אף הם בשפה זו. בגרמניה, לא רק הרב שמשון רפאל הירש איש פרנקפורט ערך עיתון בגרמנית של ממש (החל משנת ה'תרנ"ה כמו גם ספרי הקודש שחיבר שנתחברו ונדפסו בגרמנית), אלא קדם לו בעשור בעל ה"ערוך לנר" באלטונה שבהשראתו נערך ונדפס העיתון "Der Treue Zions-Wachter" ("שומר ציון הנאמן").
ועתה אף בהונגריה שהיתה כעת תחת שלטון אוסטריה, השימוש בשפת היידיש-דייטש הלך ופחת ואת מקומה תפשה הגרמנית האותנטית. בתי-ספר יסודיים יהודיים התרבו והתחרו ב"חדרים". פקודת השלטון היתה לייסד בתי-ספר שכאלו ולא ניתן היה להתנגד לה, לפחות לא ב"אוברלנד". בבית-הספר למדו הילדים לימודי חול ואילו לימודי הקודש הצטמצמו במאד. כך ארע שברודניץ לא היה "חדר" שיכלו זקננו הבז"ך ואחיו ללמוד תורה, כמסופר לעיל, והברירה היחידה היתה ללמוד בבתי-הספר היהודיים שנשלטו בידי הניאולוגים. בשנים אלו יש לסמן את הקו המצביע על הרחקת דור שלם של ילדי ישראל ממורשת אבותם שאת חולייה סובלת האומה הישראלית מאז 56 .
השפה הגרמנית הונהגה בהדרגה בבתי-הספר היהודיים. חיש מהר הפכה השפה להיות גם המדוברת והכתובה. זקננו הבז"ך וזקנתנו שרה לביאה כתבו לילדיהם באותיות עבריות, אך השפה הינה גרמנית מובהקת. זו כמובן היתה השפה המדוברת בבית. (התופעה של יהודים יראים דוברים הונגרית הינה מאוחרת שתפוץ רק כעבור שני דורות). כזכור, זקננו נולד בבוהמיה. מחצית מתושבי פראג הבירה היו גרמנים ואף החזיקו בעמדות המפתח. 10% ממאה אלף תושבי פראג יהודים היו ודיברו גרמנית 57 . הכתיבה בשפה הגרמנית באותיות עבריות היתה מעין פשרה מסוימת עם המציאות שכפתה את עצמה על היהודים. אמנם, החיבורים הרבניים נכתבו כולם בלשון-הקודש.
זקננו שח לנכדיו אודות ביקורו הראשון בישיבת פרשבורג בשנת ה'תר"ט אליה הגיע מעיר מולדתו והוא קצת אחרי בר-המצוה. דיבורו גרם לצחוק בין התלמידים. שפתו היתה גרמנית, בה למד גם בבית-הספר בראודניץ, וכשניגש אל ראש-הישיבה ה"כתב-סופר" בפעם הראשונה, ופתח: "הֶער ראבינר", פרץ כל האולם בצחוק 58 .
האורתודוכסיה, או חוגי היראים, הגיבה למודרניזציה ולהכרח של החיכוך ההולך וגובר עם הגויים (בהעסקה, במשא-ומתן), בשמירת יתר על המוסכמות, ההרגלים והמנהגים, באדיקות מרבית בכפיפות להלכה. ביקשו להדגיש את ההבדלים בין הזרמים בסממנים רבים ככל שיהיו. באופן פרדוכסלי, הקלקולים במחנות המחדשים דוקא חיזקו וביססו את שמירת ההלכה אצל נאמני התורה, משום שאלו נאלצו לחבר חיבורים לחיזוק התורה והמנהג, כדוגמת ספרו הנודע בשערים של הגאון ר' שלמה גנצפריד "קיצור-שולחן-ערוך".
בנר ראשון של חנוכה ה'תרכ"ח הוענקה אמנציפציה לחצי מליון יהודי הונגריה וסלובקיה אשר התגוררו בכ-350 קהילות. היהודים באירופה עסקו במקורות פרנסה מסורתיים, כגון רוכלות, סחר בהמות והלוואה בריבית, ויהודי הממלכה האוסטרו-הונגרית לא יצאו מכלל זה. אך עתה התרבה מגוון האפשרויות שעמדו בפני היהודים. חופש פעולה כלכלי, פירושו היה היתר מגורים בכל מקום, אפילו בערים, וחופש דת פירושו המיידי היה מודרניזציה ופיתוי לחוליות החלשות "להשתחרר" מעול התורה. אך הפירוש המעשי השלילי שהיה תוצאת לוואי כואבת היה שגם כתות שונות, נוסח הקהילות הרפורמיות בגרמניה, יכולות לשאת בגאון את שם דת ישראל על שפתיהם ולייצג יהודים אחרים מול השלטונות. יהודים מתרחקים שהעדיפו שלא להמיר דתם, יכולים היו להשאר כחלק מן הקהילה, על אף דעותיהם המשובשות ומעשיהם המחפירים, והכל תחת חיסיון השלטון שעודד את המודרניזציה ועידוד ה"שחרור" מעול הדת ה"מגבילה". ממילא ברור, שהמחדשים יכולים היו אף להגיע לעמדת הנהגה בקהילה. מובן אם כן שבעת הזאת החלו הפעולות המעשיות להכרזה רשמית על פירוד הקהילות, הפרדה בין פורקי עול אוכלי טריפות, מחללי שבת ומשנים את דיני בית-הכנסת, לבין היראים שומרי התורה וממשיכי מסורת אבותם.
אחד מן הגורמים המרכזיים שהכריעו לפילוג היה רעיון הקמת בית המדרש לרבנים והמריבה עליו היוותה למעשה את אחת הפלוגתות המכריעות (אמנם בסופו של דבר, נפתח "בית הספר הארצי לרבנים" בבודפסט בשנת ה'תרל"ז).
מה שדחף לפילוג היה מצב בלתי אפשרי שהבליט את השונה בין פלגי יהדות הונגריה. מצב זה לא נוצר יש מאין, אלא על-ידי קביעת השלטון בשנת ה'תרכ"ט כי היהודים צריכים לבחור את נציגיהם לקונגרס יהודי מיוחד, אשר ציריו ילבנו את הבעיות הבוערות בקהילות היהודיות.
מעניין במיוחד הוא ניסוחו של המיעוט האורתודוכסי בקונגרס את דרישותיו עליהן יש להסכים כבסיס לכל משא ומתן:
"יואיל הקונגרס הנכבד להחליט, ששום תקנה הנוגעת לארגון הקהילה או לבתי-הספר לא תוכל לשמש נושא לדיון ולעיון בקונגרס אם לא יהיה ניכר בה, על דרך העקרון, כי ההוראות של התורה והתלמוד כפי שהן מבוארות בשולחן-ערוך, רק הן תוכלנה לשמש לה יסוד בלעדי".
במקום שהיוו היראים מיעוט בעירם, פרשו הם בדרך-כלל מן הקהילה וייסדו תחתיה קהילה משלהם. משמעות הפילוג היה התנתקות המיעוט מן החברא-קדישא הקיימת וויתור על הקבורה לצד אבות המשפחה בבית העלמין הקיים. בשל כך פסק המהר"ם שיק בכאן שאם אפשר שקהילה תישאר שלמה תוך זהירות שלא יקבר צדיק אצל רשע, מוטב שלא להיפרד מהניאולוגים (שו"ת או"ח סי' קעז). בפרשבורג היו היראים הרוב ואילו הניאולוגים הקימו בית-קברות נפרד. למעשה, ברוב המקומות לא הופרדה הקבורה גם אם התפלגה הקהילה. כמובן שנאסרה שחיטתה של קהילה ניאולוגית אף אם היה השוחט בה ירא-שמים (שו"ת פאת-השדה סי' ז).
*
כאמור, הפילוג בקהילות הונגריה התרחש למעשה בשנת ה'תרכ"ט, בהיות זקננו בן 34. רבותיו של זקננו היו מן הפעילים המרכזיים בלוחמה הבלתי מתפשרת במחדשים ואין ספק שלא רק התקופה אלא, גם וביותר, השפיעו 59 רבותיו של זקננו על דעותיו והשקפותיו. על כן נסקור מקצת ממאבקיהם של ארבעה מרבניו הגדולים של זקננו ב"מחדשים". כך נוכל לעמוד על דעותיו של זקננו.
הגאון העל הכתב-סופר, רבו של זקננו מעשרים שנה קודם לפילוג היה בין המחזקים הראשיים לפילוג הקהילות ולהיפרדות מוחלטת מהניאולוגים 60 . הגאון הכתב-סופר יחד עם הגאון בעל הגורן-דוד, אף הוא כאמור רבו של זקננו, היו שניים מתוך ארבעת הרבנים שבאו אל המלך פרנץ יוסף לארמונו בבודא בי"ב בניסן ה'תרכ"ט ומסרו לו את בקשתם שלא להכיר בסמכות החלטות הקונגרס אף שנחתמו בטבעת המלך. אמנם נפטר הכתב-סופר בתחילת שנות הפילוג, בי"ט בטבת ה'תרל"ב.
אחד מן הצירים בקונגרס המפלג היה רבו של זקננו הגאון ר' חיים סופר. רח"ס ברבות הימים כיהן כרבן של שתי קהילות אורתודוקסיות חשובות בהונגריה: קהילת מונקאטש וקהילת המיעוט האורתודוקסי בבודפשט. מתקיפי רבני הונגריה הבולטים ביותר היה (ואף התנגד נמרצות לחסידות אשר הכתה שורשים ברחבי אוברלנד). ידוע היה במלחמתו במשכילים וביותר סלד מכל פשרנות בהלכה. בשנת ה'תרכ"ד אף חלק על הגאון ר' פייש פישמן 61 , רבה של מישקולץ שהיה ידוע כ"המגיד מפרשבורג", בדרישתו להכריז על מבנה בית-הכנסת החדש בעירו ככזה שאסור לדרוך בו, משום שסבר – בניגוד לדעת הרפ"פ – כי נבנה בהשפעת המחדשים.
אף היה מיוזמי המאבק לסיקול הקמת בית-המדרש לרבנים בהונגריה שאליו דחפו השלטון והמחדשים אשר הוזכר לעיל. אמנם הגאונים הרב עזריאל הילדסהיימר רבה של אייזנשטאט והרב שלום קוטנא סברו שאם יעמדו בראש הסמינר רבנים ראויים, ראוי מוסד זה לברכה. אך בניגוד לדעתם, התארגנה משלחת רבני אוברלנד ואונטרלנד גם יחד אל הקיסר פראנץ יוסף, בה נטלו חלק שלושה מרבותיו המרכזיים של זקננו: הכתב-סופר, המהר"י אסאד ור' חיים סופר. ביום שני, ה' בניסן ה'תרכ"ד נפגשו עם הקיסר ועלה בידם לשכנעו להקפאת המוסד. החשש הגדול היה שמא בוגרי המוסד ינהיגו קהילות ושמא צעירים מחוגי היראים, בני ישיבות, ימצאו מקומם בסמינר, חשש שלבסוף נתאמת.
ר' חיים פסק: "מוטב שילכו היראים בגלות ח"ו מלקבל חוקי השמדת הדת ברצון" (תולדות-סופרים מכתב ל).
כמה חודשים קודם לכן הצטרף ר' חיים סופר לכמה מרבני הונגריה בהנהגתו של הרב הלל ליכטנשטיין זצ"ל רבה של קולומיאה (גליציה), אשר בין היתר קרא בגילוי-דעת שנוסח ופורסם בבית-הדין במיכאלוביץ' שבהונגריה שלא להיות נוכח בשעת דרשה בגרמנית.
בשנת ה'תרכ"ט הוציא לאור רח"ס את ספרו "שערי-חיים" המוקדש כולו ליחס לניאולוגים. הוא אוסר את פיתם ויינם, הנישואין עמם ואף אסר קבורתם בקבר ישראל. המהר"ם שיק אגב, הזדהה מחד אף עם רצונו של רח"ס להטלת חרם עליהם והודיע כי נמנע מכך מפני גזירת המלכות (שו"ת סי' דש משנת ה'תרל"ב), אך חלק על רח"ס אשר טען שלא למול את בני הניאולוגיים, גם מפני שהרבנים ייראו כאכזריים בעיני ההמון. בפועל מלו רבני הונגריה את ילדי ישראל ואף סידרו ל"מחדשים" כתובות וגיטין. החרמות היו יותר על המוסדות כדוגמת הסמינר לרבנים מאשר על הפרטים. הגאון ר' ברוך עקפלד אב"ד טשוס 62 כותב בספרו פאת-השדה ב סי' ו שיש ליזהר מלישא משפחות הניאולוגים, אם כי לא אסר ממש. יש להניח שגם זקננו אשר מוהל מומחה היה ומל את ילודי באדן, מל גם את תינוקות המחדשים.
רבו של זקננו, הגאון בעל ה"גורן דוד" למד בישיבת החת"ם-סופר בעשור האחרון לחייו. איש ציבור היה במלוא מובן הביטוי. פעל רבות בתוך הציבור בנוסף לפעילותו הגדולה בקרב ישיבתו ועיירת מגוריו בה כיהן ברבנות. היה מן בין גדולי הרבנים שעמדו בחזית המאבק בפורצי הגדר. נשאל האם אדם שפרנסתו תקופח אם יציית להוראה שמקורה ברבני אונטרלנד להדיר רגלו מבית-תפילת המחדשים, אם יוכל למצוא סיבה להיתר, והשיב בשלילה (סי' ז). ניסה להשפיע על אדמור"י קהילות צפון-מזרח הונגריה שאיום הרפורמה היה רחוק מהווי חייהם וממילא לא התלהבו מהפילוג. ע' "מכתב גלוי עם ספר מלחמת מצוה", סיגעט ה'תרמ"ט, דף נה., שם דן בשאלה אם מותר להכנס לבית תפילת הניאולוגים שלא בשעת התפילה והדרשה.
רבו האחרון של זקננו, הגאון מהר"י אסאד בהקדמה לספר דברי-מהרי"א עמ' יז מסופר שפעם עבר מהר"י ליד טמפל ניאולוגי, שמבחוץ מעל חזית גגו בלטו מגדלים, ומבפנים לא היתה מחיצה בין גברים ונשים, הרהר קצת ואמר בצער ובבדיחותא: "הלא אין זה בית-כנסת כלל אלא תיבת נח אשר נאמר עליה 'מבית ומחוץ בכֹפר', כלומר מבפנים ומבחוץ סמל של כפירה ומינות".
ביחס למיעוט אורתודוכסי בקהילה ניאולוגית פסק ש"מצוה וחובה עליו להבדל מהם ומהמונם". אף פסק כי אין להאמין להתחייבויותיהן בכל הנוגע לאי-עשיית שינויים ואף אמר שמוטב להתפלל בלא מנין מלהתפלל עמם (תשובות מהר"י או"ח סי' לו). אמר שחובה ומצוה להבדל מרוב הקהל שנטה לחידושים. אמנם נפטר שלוש שנים לפני שארע הפילוג בפועל.
*
אף שלא כל גדולי ישראל הסכימו לפילוג, לא בהונגריה אך ודאי לא במדינות אחרות כפולניה ורוסיה, אך לא יפלא שזקננו ראה עצמו שייך למחנה הלוחמים במחדשים עד לכדי תמיכה בפילוג. רבני הדור ובראשם המהר"ם שיק דרשו משומרי התורה להירשם ולחתום על חברותם בקהילה האורתודוכסית ולא לעמוד מנגד. התפתחות מסוימת התרחשה בראשית שנות הממי"ם, כאשר קמו כמה קהילות "סטאטוס קוו" אשר אפשרו אי-חתימה על חברות בקהילה מסויימת, וזו גררה אחריה התנגדות. הדבר קרה למשל כאשר הניאולוגים היו מיעוט בקהילה והסכימו לקבל מרות הקהילה ולא לפרוש ובתמורה הסכימו היראים שלא לרשום את הקהילה כקהילת הארגון הגג האורתודוכסי ובמקום זאת להקרא קהילת סטאטוס קוו. תמצית השקפת זקננו בנושא אפשר לשמוע מדברים שאמר לאחיינו ר' משה אדלר בימי הפילוג, כאשר נראה בעליל שכוונת האחיין בביטוי "כת הפוסחים על שתי הסעיפים" לקהילות הסטטוסקוו:
"אמר לי דודי הנ"ל דבר נעים מה שהשיב לכת הפוסחים על שתי הסעיפים. כי בימיו נפלגו מחנה העברים לשתי מחנות, היינו שומרי הדת המכונה בלע"ז ארטהאדקסין, וכת החדשים הנקרא נעאלאגען, ורבים אמרו מה לי למשכן נפשאי ולכתוב ולחתום בידי שאל יזוז מהשטאטוטען [=מהתקנון] של השומרי-הדת, הלא אבות אבותי היו יהודים, מהם חסידים ופרושים, ולא עלה על דעתם לעשות חבורה בשם הארטהאדאקסים. על זה השיב הנ"ל במאמר הנביא ישעיה (מד, ה) הפטרת ויקרא: "זה יאמר לד' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לד' ובשם ישראל יכונה". איזה הפשט, אם רק בפיו 'יאמר לד' אני', 'בשם יעקב יכונה' - היא המדרגה התחתונה. אבל 'וזה יכתוב ידו לד'', גם לדורות 'בשם ישראל יכונה', דפח"ח."
היחס החשדני כלפי קהילות הסטאטוס קוו נמשך שנים רבות אל הדור הבא, ואפילו כמה תלמידים של בעל השבט-סופר רבה של פרשבורג ובנו של הכתב-סופר שהיו חברי קהילות סטאטוס קוו לא הורשו לבוא ללווייתו. רבנים ושוחטים שנמנו על המיעוט האורתודוכסי דוקא בקהילה שלפתע נשאה הכותר של קהילת סטאטוס קוו, עמדו עתה בפני בעיה קשה ומצאו עצמם אינם כשרים להורות ולשחוט בעיני חלק מציבור היראים במדינה. אמנם באלו תמך המהר"ם שיק (שו"ת יורה-דעה סי' יט).
גם בענין לימוד חול מזהיר זקננו בצוואתו מלימוד ידיעות ומדעים שאינם ממקורות יהודיים ועלולים למשוך את הבנים הלאה מגבול ישראל:
ואתם בני בנותי וחתני, אבקש מכם בדמע שאם תזכו לבנים זכרים מבני קיימא, תגדלם על ברכי תורה ומצוות, מחכמות חצוניות ילמדו מה שמוטל עליהם בגזירת המלכות ירום הודה, או מהלכות מדינה, וליותר ח"ו אל תתנו יד, רק בתורת ד' יהגו כל הימים, אל תתנו אותם לא למלאכה ולא לסחורה, חכמנו ז"ל אמרו בימיהם ללמוד את בנו מלאכה, שאז השמש התורה והיראה זרחה אל כל משכנות ישראל, אבל עכשיו בזמננו בעוונותינו הרבים עלט וחשך תארינו עד ירחם ד' וישלח לנו במהרה משיחנו לגאלנו, ואם גם רוח אין בהם לקבל ואפילו לבם אטום, אל תחושו לזה, רק תרבו תחינה ותפלה לפני אלקינו שיפתח לבם ויטהר רעיונם וסוף הכבוד לבוא, וגם אם לא יזכו לתורה יזכו על-כל-פנים להיות יראי שמים ועוסקים במצוות, ואתם אהובי בני וחתני יצ"ו תצוו לבניכם כך והם יצוו לבניהם, למען ירבה כבוד שמים עד עולם.
זקננו הזהיר פעמים הרבה כי החיכוך הגדול מדאי עם שרי הגויים שבא כתוצאה מהתנשאותם של יהודים מתבוללים לתפקידים רבי מעלה מביאה עליהם קנאה מן הגויים הגוררת אחריה בהכרח סבל לעם היהודי כולו. הנה מקום אחד לדוגמא שם הוא אף מתבטא בחריפות:
"והנה אחר שהגיעו פֶחי ישראל קציניהם וגדוליהם ללחום מלחמיהם ורוח מושל עבר עליהם ויושבים בראש בין שרי המדינות לערוך משפטים ולחקות חוקים בין שרי הארץ פרקו עול הענוה משכמיהם ובקשו להראות לעמים ולשרים את יופי תבונתם על תלמי החכמה והמדע עתקו וגם אזרו חיל לישב בראש לכל באי מועד ובוער בהם אש הגאוה והגדולה, כי ד' נתן חכמה לעמו והם מביני מדע לידע על בוריָם כל אשר יזמו ללמוד ולהגות מה שאינו מצוי כל-כך בין שאר העמים, ועל-ידי זה שחכמו והבינו יותר משאר שרי וקציני העמים התאוו תאוה להראות לעמים את יפים ולהיות לראש להם בכל מיני גאוה וממשלה... בא לו זה היצר שיבקש להיות לו גדול ומושל, ועל-ידי זה לא די שפורק הבר-ישראל שעלה לגדולה מעל צוארו כל עול השמים ומואס בבני דתו, אלא שמעורר עוד קנאת גדולי האומות ושריהם לאין מרפה עד שישפכו קנאתם וחמתם על כל בית-ישראל, וכמעט אין לנו תקומה ח"ו בין האומות על-ידי זה.
והנה על-ידי עושר רב שאספו וכבוד המדומה שקצרו לא הלכו בעקבות אבותיהם להרבות על-ידי זה כבוד שמים אלא בקשו להתדמות לשאר האומת להגדל בזה לקנות תכשיטין זהב וכסף לדמות להם במלבושיהן להרבות תענוגי בני-אדם שדים ושדות שרים ושרות לבנות בנינים מפוארים מגדלים גבוהים לנטוע גנות ופרדסים ואין קץ לעמלם להראות כבודם ועשרם לעיני העמים, ועל-ידי זה היו לקוצים בעיני העמים ולצנינים בצדיהם כי אמרו 'לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה'.
וכן גם עתה בינינו צעקת האומות שרואים את כל הכבוד בבית-יעקב חלי כתם ועדי זהב לבושי משי ורקמה אוכלים למעדנים ושותים במזרקי כסף סוסים ממצרים מעולפים בספירים רכב ופרשים שן ואטונים גם-כן הם צועקים לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו את כל הכבוד הזה, על-כן אש נפקה נגד יעקב וגם אף עלה בהם נגד ישראל ואומרים לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד, כל העוצם אשר ביד ישראל גנוב הוא מהם כי עצמת ממנו מאוד, ועל-ידי זה נתן ישראל לחרב ולשבי ולבזה ח"ו" (מתוך ביאורו לפיוט "חד גדיא").
 לחזרה למעלה
 הקודם הבא
|
|
