| |
ט. דרכו בקודש ביחס לרחוקים
לצד ההשקפה הברורה של זקננו לעמוד כחומה בצורה נגד "המחדשים" או "המתקנים" אשר על ברכיה התגדל בישיבות, ולפיה נהג אף הוא, נהג זקננו במתינות עם כל איש ואיש מישראל. תוכחתו מסותרת 63 היתה באהבה. כיצד פועלת מערכת האיזונים בין ההתקוממות לבין המתינות לומדים אנו בפירוש זקננו לתורה.
אצל דברי רש"י בריש פרשת נֹח שיש דורשים אותו לשבח ויש לגנאי על שלא הוכיח את בני דורו, מברר זקננו את אופני מצות התוכחה מכמה פנים. זקננו מבאר שהתורה צוותה להוכיח בדברים רכים, שמא החוטא לא למד את עובדת האיסור עליו עבר. מפרש זקננו: "הוכח תוכיח את עמיתיך ולא תשא עליו חטא" - לא תעמיס עליו חטא באשר אינו יודע בדבר האיסור. לעומת זאת, כנגד הרשע, אי-אפשר לאדם כשר לעצור ברוחו מלרתוח ריתחא דאורייתא למעיז פניו נגד קדשי ד'.
ועוד כמה עניינים מבאר בענין מצות התוכחה: יש להוכיח כל כת חוטאים לפי לשונם והבנתם. יכול להוכיח רק מי שאין לו הנאה עצמית מן התוכחה, שלא יהיה בו גאווה, או כל חסרון ומום רוחני אחר. ישנה דרך מיוחדת להוכיח ה"משכילים", לפי חכמתם וידיעותיהם.
עם זאת, בז לדרכם של רבנים ה"גרים מפני איש" ומתחנפים לחוטאים כדי למצוא חן בעיניהם. דרוש שלם כתב לבאר את סימני הסדר "קדש ורחץ" וכו', שכל עניינו ההבחנה בין הרבנים החנפים לבין הרבנים המוכיחים בשער ומשלמים מחיר אישי על כך 64 :
"העומדים על הפקודים מורי תורה מודיעים לעם ד' דרכי השם ומוכיחים אותם על פניהם להגיד לבית-יעקב פשעם לאמור להם סורו סורו מדרכיכם הרעים רחצו והטהרו, הסירו רוע מעלליכם מפני, למדו היטב דרשו משפט. הלא ריב ומצה גורלם שונא אורב לו במסתרים אויב בחוצות, לו אוי לו אבוי, כוננו העם חיצם על יתר לשונם לירות בחלקלקותם, אפילו אוהביו העומדים לימינו ותומכים בידו המחזיקים אותו הממציאים לו פרנסתו ועורכים שולחנו רחקו ממנו כי ירע בעיניהם דרכו בקודש".
דבריו אלו כתב בשנת ה'תרמ"ה, לאחר שצבר 7 שנות ניסיון בתפקיד הרבני שהינו במידה מרובה כפוי-טובה. וכך הוא מתאר את מחשבת הרבנים החנפים:
"לא כן גורל המוכיחים 'המתנדבים בעם' 'המקדשים והמטהרים', האומרים לעם ההולכים בחושך שאדרבה ראו אור גדול. החונפים מהללים ומשבחים אותם בכל מיני שבח והדור, באומרם כי העליון בוחן כליות ולבות של בני-אדם שם הוא מקדש א-ל, אם הלב רק טהור ונקי אין להסתכל במעשיו אם שומר מצוה הוא או אוכל נבילות, רק ההמון אשר אינם יודעים ואינם מבינים המה ישפטו למראה עיניהם, אבל באמת הקב"ה אינו מבקש מהאדם אלא לב טהור כמאמר המלך "האדם יראה לעינים וד' יראה ללבב", אותם המוכיחים ימצאו חן בעיני כל העם מקטון ועד גדול ומהללים ומשבחים את שמו בכל פנה וקרן, ונהרו אליו כולם מקטון עד גדול מנער עד זקן, כסאו גדול מכל השרים והוא בין אחים יפריא".
ויש כמובן את מי שבוחר להתבודד בעבודת ד' ולא לפנות אל הציבור כלל. חייו של זה האחרון קלים ביותר. לבסוף מסכם את דבריו כך:
"'קדש ורחץ כרפס יחץ', אם תרצה לקדש עצמך ולרחוץ אותך מכל צואה וטיט, תחץ ותרחק ממך כל מותרי תענוגי העולם ותספיק רק בהכרחי, אז ודאי טוב לך בזה ובבא.
אבל 'מגיד רחצה', העומד בראש כל חוצות להגיד לעם ד' רחצו והזכו להוכיחם על-פניהם, 'מוציא מצה', הנה הלא הוא בעצמו ממציא הריב והמצה מבני-אדם העומדים עליו, 'מרור כורך שולחן-עורך', וגם אוהביו העורכים לו, המשפיע עליו לתומכו ולהעמידו, גם הוא כורך המרירות עליו ונשאר קרח מכל צד.
אבל ה'צפון - ברך', האומר טוב לכל מה שאומר העם טוב ואומר רק הלב הצפון הוא יהיה טהור וברך, הנה הוא מברך רק הצפון מה שלא נראה, 'הלל נרצה', האיש הזה הוא המהולל הנרצה, וכל העם מודים ומשתחוים לו ומהללים ומשבחים אותו כי הוא הנרצה להם".
בשנת ה'תרנ"ח נפטר בדמי ימיו ידידו הקרוב של זקננו רבה של וינה הבירה הסמוכה, הרב יוסף בער כהן, שהיה צעיר בכעשרים שנה מזקננו ולמד אף הוא אחריו בישיבת הכתב-סופר. זקננו הספידו הספד נרגש שזכינו ואף העלה אותו על הכתב. שם הוא מדבר על תפקידיו של רב בישראל שאחד מהם הוא התוכחה:
"והנה יותר שהיה חכם היה לימד דעת את העם, מוסר ד' על לשונו, לא נשא פנים לשום אדם, לשונו עט סופר מהיר, יצא לישע עמו, ויסר אותם בדברים נכוחים למבין, לערוך מלחמה נגד און ועמל אם ראה בארץ בין בדברים שבין אדם למקום בין בדברים שבין אדם לחברו. שפתיו ברור מללו להראות לעמים ושרים את רוע מעלליהם, קטן וגדול שם הוא, יסר אותם בדבריו דברי אלהים חיים והוכיחם על פניהם.
לא כדרשני עמנו על מקומם ומושבותם שנותנים רסן על לשונם ובולמים את פיהם, מפני שיראים לקפח את פרנסתם אם יוכיחו את העם על איסור חילול שבת קודש, או יצעקו חמס על אוכלי שקץ ועכבר מאכלות אסורות או יין נסך, או יורו המורים גודל איסור בועלי נדות או משחית זרעם שלא במקום מצוה, ואין אלו הם מארי דאתרא, אלא מוטל עליהם תמיד להודיע לראשים העומדים עליהם איזה דבר ועל מה יוכיחו, ואם ירצו בזה אז רשאי לדבר, ואם אין רצונם בזה צריך לחשוך את אלה תחת לשונו, והם נקראים עבדים לראשיהם.
אבל לא כאלה היה חלקו של צדיק הזה, כי אם יותר שהיה חכם וגדול בתורה היה מוכיחם על פניהם ברבים במתק לשונו ובדברים היורדים לחדרי בטן בעוז ובגבורה".
יחד עם זאת הטיף למעורבות בין הבריות ולהליכה עמם בנחת. לבניו הוא כותב:
"צריך להיות בהכנעה רבה ובענוה לנהוג עם הבריות".
כמה פעמים בפירושו לתורה מסביר זקננו שמחלוקת יוסף ואחיו היתה עד כמה יש להקדיש לרחוקים מתורה ולחיי המעשה בכלל. כך הוא כותב בפירושו לפרשת מקץ:
"מחלוקת יוסף עם אחיו היתה מחלוקת לשם שמים. כי יוסף אמר, אין התורה נקנית אלא בענווה, בדיבוק חברים, אוהב את הבריות, נושא בעול עם חבירו ומכריעו לכף זכות. ואחי יוסף אמרו, כל זה לא נאמר אלא ביחוסי עם כי רק להם יתן התורה".
ובפרשת וישב אף פירש כן לגבי חלומו של יוסף:
"והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה - פי', כמוני כמוכם צריכים אנו לערוב בין הבריות לבקש מחסורנו כדי שיהיה לנו מה שצריך לנו בחיים חיותינו לאכול ולשתות, וצרכי בני אדם מרובים. וכיון שכן, מי שהוא מעורב ביניהם בשלום באהבה באחוה עם הבריות, - לזה יש לו תקומה ויכול לכלכל את עצמו בכבוד ולאסוף הון ולגמול חסד עם שאר בני אדם בעשרו ובהונו. אבל מי שאינו מעורב כן בחן וחסד ובשלום ביניהם, סוף הוא יורד מנכסיו וצריך לשאול עזרה מאחרים. ...והנה רצה בזה להוכיח להם שמצד חכמה צריך לקבל את כל אדם בסבר פנים יפות".
על מדתו של יעקב אבינו הוא כותב בפרשת ויצא:
"יעקב הי' המובחר שבאבות [בראשית רבה עו, א], חסיד המתחסד עם קונו [זוהר שמות קיד:] בדברים הנוגעים לעצמו בינו לבין קונו, ומדקדק בביתו שגם בניו יתנהגו במדת הדין בינם לבין קונם. אבל בינו לבין אנשים הי' נוהג במדת החסד. וכן יכול לדור בבית לבן כ' שנה בשלום ובמישור, ומעשיו עם עשו לתווך השלום ולהלוך במישור, וכן הי' מנהגו תמיד עם בני האדם לא היה מתקוטט עם שום אדם. אוהב את הצדיקים, ודיבר גם-כן עם הרשעים עובדי ד' [אולי הכוונה ליראים שסרחו – ה.כ.]. אם יכול להוכיח אותם הוכיח אותם בדברי צדק ואמת, ואם לא שמעו לדברו לא הי' מתקוטט עמהם ולא היה דוחה אותם, ודאי לא בקש שום קרבות להם, אבל אם הם פגשו בו והי' להם דבר אתו התנהג אתם בדברי נחת ושובה.
והיו בימים ההם חסידי עליון הפורשים עצמן מעניני העוה"ז, ובקשו התבודדות, הרחיקו עצמן מבני האדם, ועם רשעים לא ישבו כלל, ואם רצו הרשעים לקרב עצמן לאותן חסידים לא הניחו להם, מאסו בהם ודחו אותן בכל כוחן כאשר הביא הרב בס' חובות הלבבות [ריש שער הפרישות]. ובימים ההם היו כמה אנשים חסידים כמה שמצינו באיוב ושלשת רעיו, והם לא רצו בדרך יעקב, אדרבה הם קטרגו בו על זאת. והשיב להם יעקב – לכו חזו למה ברא אלקים את האדם ישר על הארץ ולא בשמים, כי למעלה יש לו מלאכים עושים רצונו שאין להם דבר עם בני האדם, אבל ברא את האדם על הארץ שיהא דרכו ומעשיו מעורב עם הבריות, ויהי' טוב לאלקים ולאנשים".
את המיזוג הנכון מצא בדמות דרכו בקודש של זקנו אהרון הכהן, כפי שכותב בפרשת וישב:
"ויש להקשות, למה אמר האי תנא הקדוש 'הוי מתלמידיו של אהרן' ולא אמר 'הוי כאהרן'? הנה אהרן החסיד העליון קדוש בקדושתו של אהרן ניכר לכל העולם בחסידותו יתירה ובקדושתו הגדולה, בכל מקום בואו ודבורו בנחת עם הבריות עשו דבריו רושם כי ניכר לכל חכמתו יתירה וצדקתו הרבה, לא יוכלו הרשעים להלשין עליו או לדבר עליו כי 'שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא', וכבוד גדול התכבד כל אחד אם דבר אהרן אתו.
לא כן הבאים אחריו, וכן הדורות הבאים, שהרשעים ברשעתם מבקשים ומבקרים מומים בצדיקים, ובפרט אם יוכיח אחד את חברו יאמר לו טול קורה בין עיניך, מה לך להתערב בדברים של אחרים, ומתקוטטים עמו ומבקשים להשפילו. וכן מצינו גם-כן בנביאים הקדושים שהיו מורדפים מן העם מגדוליהם ומקטניהם על-ידי שהוכיחו אותם. ואם כן יאמר כל אחד מן הצדיקים מה לי ולצרה זאת להיות מתקוטט עם בני האדם הלא גדול השלום, שאפילו אם עובדים עבודה-זרה אין הקב"ה מעניש אותם כמו שאומר הכתוב "חבור עצבים אפרים הנח לו" [הושע ד, יז. בראשית-רבה לח, ו], אלא אני שלום אשב בביתי ואעבוד את ד' בכל כוחי, ולא אוכיח את אחרים כי על-ידי שאוכיחם הם עומסים עלי שאני בעל מחלוקה... אומרים עלי שכל כוונתי רק למלחמה, על-כן אשב בצד בד' אמות של הלכה ואשתוק.
ואמר לן התנא, אהבת שלום כזה, בזה לא יצאת ידי חובתך באהבת הבריות, כי עיקר אהבת הבריות הוא לקרבן לתורה ולעבודה, ומחלוקת כזו אהובה ושלום כזה שנוי.
והנה אהרן לא צריך להתקוטט עם שום אדם, וקאמר התנא אתה הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום אף שאתה רודף השלום, בקש שלום ורדפהו. על-ידי רדיפת השלום, פי' פעמים שתתקוטט ותריב עם בני האדם זהו בקשת השלום. ...שאמר הקב"ה לכהנים 'וישם לך שלום', אבל לרשעים לא אמר זה, אלא עיקר אהוב את הבריות הוא 'ומקרבן לתורה', שעל-ידי תוכחה תקרבן לתורה.
...חובת הצדיקים בעולם-הזה אינו אלא כמאמר ר' יוחנן בתלמוד [ערכין טז:] חייב אדם להוכיח את חבירו עד שיכנו ויקללנו, ומחויב הוא לחסור נפשו כדי להציל את חבירו מן העבירות ולהביאו לעולם-הבא. ואם הוא כדי שלא לריב ולהתקוטט עם האדם ולישב בשלוה בהשקט ובמנוחה אינו מוכיחו, הרי הוא מחשב שלות עולם-הזה יותר מהעולם-הבא...".
דובר לעיל על האפשרות שהיתה קיימת לפעמים לשני הפלגים ביהדות ההונגרית, שומרי התורה והמתרחקים ממנה, לדור בכפיפה אחת, בקהילה אחת, באופן שאין המתרחקים פוגעים במרקם התורני של התנהלות הקהילה. בדברי זקננו בפירושו לתורה אנו שומעים כי בניסיונו הרב רכש לעצמו ידיעות במהלכי מחשבת אותם יהודים רחוקים. בפרשת וירא הוא מחלק בין עוברי איסורים ההולכים בעצת יצרם-הרע שאינם מסיתים זולתם ורק אומרים יעשה כל איש אשר עם לבבו, ובין כת הרשעים ששונאים את הצדיקים ואם רואים אותם עובדים את ד' ימיטו מכשול בדרכם. באשר לראשונים, אפשר לגור עמם בכפיפה אחת שכן אינם מתנגדים ואינם מפריעים. אך עם האחרונים אי-אפשר לצדיק לדור כי גם אם יוכל היחיד ללמוד בסתר, הרי שהציבור עצמו יהיה מנוע מלהתפתח כציבור. כך הוא מסביר את הפצרת אברהם אבינו אולי יש לפחות עשרה יהודים המצליחים לקיים את קהילתם בין הרשעים, ואז אין הצדקה להרוג הרשעים המרשים להתקיימות קהילתית בקרבם.
תופעה שכיחה היתה בקהילות היהודיות בהונגריה, שלאחר נישואין של אברך, עוקר הוא לעיר חותנו. זקננו מזהיר, כי אם מקום מגורי החותן אינו אכסניה של תורה, יש לחשוש מלהישאר שם. כך הוא מסביר את ציוויו של אברהם אבינו לעבדו כי לא יקח אשה לבנו מבנות הכנעני אשר יושב בקרבו, שכן אם תגור האשה סמוך לבית הוריה, הסביבה העויינת תשפיע עליה. על-כן ציוה להביא אשה מחרן לארץ-ישראל. אך אם לא תאבה האשה לבוא, לא ישיב לשם את בנו יצחק.
 לחזרה למעלה
 הקודם הבא
|
|
